החלטה בתיק מ"ת 19800-06-12

מונחת בפני בקשה למעצר עד תום ההליכים בהתאם לסעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) התשנ"ו- 1996 ( להלן: " חוק המעצרים").  

כנגד הנאשם איוב סרחאן (להלן: " המשיב"), הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של: הפקרה אחרי פגיעה, לפי סעיף 64א(ג) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א-1961; עבירה של נהיגה ברשלנות לפי סעיפים 62(2) ו 38(2) לפקודת התעבורה; עבירה של סיכון חיים וגרימת נזק לאדם, לפי תקנה 21 לתקנות התעבורה, תשכ"א 1961 וסעיף 68 לפקודת התעבורה; עבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה, לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה; עבירה של חובת פוליסה, לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970; עבירה של העסקה והסעה שלא כדין, עבירה לפי סעיפים 12א(ב) ו- 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל תשי"ב-1952 וסעיף 2(א)(1) לחוק עובדים זרים, תשנ"א-1991.

נטען בכתב האישום כי ביום 3.6.12 הגיע המשיב בשעות הבוקר לדיר אל אסד כשהוא נוהג ברכב ואסף את פאיז אלשבלי (להלן: " פאיז") ועאדל סראדיח (להלן: " עאדל"), שאינם תושבי ישראל ושהו בישראל שלא כדין, והחל מסיע אותם לעבודתם בכפר נחף. המשיב נהג ברכב אף שאין ברשותו רישיון נהיגה ומעולם לא ניתן לו רישיון לנהוג וכן בעת שלרכב לא הייתה באותה עת פוליסת ביטוח בת תוקף. בדרכו לנחף נסע המשיב דרך שביל עפר שבמטע זיתים הנמצא בין דיר אל אסד וכביש מספר 854, ובמהלך נסיעתו פגע עם רכבו בחוסני אסדי (להלן: " המתלונן") שצעד אותה עת על הנתיב בכיוון נסיעת המשיב. כתוצאה מהפגיעה נגרמו למתלונן חבלות חמורות הכוללות שברים פתוחים ברגליו.

לאחר התאונה עצר המשיב את רכבו, ניגש אל המתלונן ושאל אותו אם הוא צריך עזרה. בתגובה אמר המתלונן למשיב כי הוא פגע בו וביקש ממנו שייקח אותו לבית החולים. המשיב אמר למתלונן כי הוא אינו יכול "לעזור לו עכשיו", הוא שב לרכבו ועזב המקום כשהוא מותיר המתלונן פצוע ומדמם וללא שהגיש לו עזרה וללא הזעקת הצלה. המתלונן נשאר במקום עד שנמצא על ידי אחמד דבאח, שהזעיק כוחות הצלה, והמתלונן פונה לבית החולים, שם עבר ניתוחים בשוקיים במהלכם נערך שיחזור וקיבוע שברים על ידי מסמרים ייעודיים וברגים.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים נגדו. במסגרת הדיון שהתקיים בפני, הסכימו הצדדים על קיומן של ראיות לכאורה בהסתייגויות באשר לטיב העבירות המיוחסות למשיב, משכך עיקר הדיון בא לבחון חלופת מעצר ראויה בנסיבות העניין.  

המבקשת,הפנתה לראיות לכאורה הקושרות המשיב למעשים המיוחסים לו, בכלל זאת: הודעותיהם של פאיז אלשלבי ועאדל סראדיח, שמסרו כי המשיב נהג ברכב ואחראי על התאונה; הודעתו של המתלונן שתיאר את נסיבות התאונה והפקרתו לאחר מכן; עדויות ומסמכים תומכים אחרים. לגישת המבקשת, מעשי המשיב מקימים עילת מעצר מסוג מסוכנות וחשש משיבוש הליכי משפט. זאת בהתחשב במעשי המשיב שהביאו לפגיעה קשה במתלונן ולאחר מכן הפקרת המתלונן חרף פציעתו. בנוסף לנוכח זלזלו הבוטה של המשיב בחוק, הן אם לנוכח נהיגתו ללא רישיון נהיגה תקף והן בכך שהעסיק והסיע שב"חים. בנוסף, כי למשיב עבר פלילי הכולל עבירה של החזקת סם מסוכן; תקיפה ומעשה מגונה. כך גם כי המשיב הורשע בעברו באחריות לתאונת דרכים שגם במקרה ההוא המשיב לא הודיע למשטרה על קרות התאונה (במסגרת ת"ד (ת' עכו) 1144/03). על כן לגישת המבקשת כלל נתונים אלו מלמדים שלא ניתן לתת במשיב אמון ובהתאם יש להורות על מעצרו עד תום ההליכים נגדו.

בא כוח המשיב, הסכים לקיומן של ראיות לכאורה, אם כי סייג דבריו ביחס לעבירות המיוחסות למשיב וטען להפליה בטיפול בעניינו של המשיב. תחילה נטען כי הסעיף הראוי לייחס למשיב הוא סעיף 64א(ב) לפקודת התעבורה ולא סעיף 64א(ג) שהוא הסעיף החמור ביותר, שאינו מתאים לסיטואציה של המשיב עת עצר הרכב ובדק את מצבו של המתלונן. בנוסף נטען להפליה בטיפול בעניינו של המשיב, שכן שני הנוסעים שהיו עם המשיב גם הם לא דיווחו על התאונה על אף חובתם לעשות כן, וגם בהימצאותה של עבירה בגין אי דיווח, כאמור בסעיף 64א1 לפקודת התעבורה, חרף זאת שני נוסעים אלו שוחררו ללא נקיטת שום הליכים נגדם.

מעבר לכך בא כוח המשיב, הדגיש האשמה המועטה המאפיינת מקרים מעין אלה, עת העושה עזב המקום כשהוא בפאניקה ומפעיל שיקול דעת לא מחושב, ומתוך פחד מהאשמה בעבירות נלוות כגון הסעת שב"חים. בנוסף נטען כי המשיב בדק את הקורבן ועמד על טיב פגיעתו, אם כי בהתחשב בכך כי המדובר בכביש שיש בו תנועה של אנשים, ולכן יידע שאחרים יטפלו בקורבן.

בא כוח המשיב, הוסיף והפנה לרקע של המשיב, שבא מרקע משפחתי קשה ומורכב וכי פרנסת המשפחה נפלה עליו עוד בגיל צעיר מאוד. כמו כן, נסיבות חיים אלו חייבו אותו ליטול סיכונים, כגון הסעת עובדים בלתי חוקיים לצורך פרנסה. עוד הוסף, כי עקב נסיבות חיים אלו והמצב הכלכלי הקשה, המשיב נחסם מפני קבלת רישיון נהיגה, והדבר השליך גם על נסיבות המקרה דנן. ככל שהדברים עניינם בעבר הפלילי של המשיב הכולל נהיגה ללא רישיון, הסביר בא כוח המשיב כי המדובר בעבירות ישנות, וכי ככל הנראה הסעת המשיב לעובדים עתה נעשה באופן חריג וכי המשיב אינו נוהג ברכב בדרך כלל. ובהקשר זה שלל בא כוח המשיב טענת הנוסעים האחרים ברכב לפיה המשיב נהג להסיעם לאורך כל החודש האחרון טרם התאונה, בטענה כי אין לתת בדבריהם אמון.

לנוכח כלל האמור, ביקש בא כוח המשיב לבחון אפשרות שליחת המשיב לחלופת מעצר, שתכלול מעצר בית מלא, איזוק אלקטרוני ופיקוחם של מפקחים ראויים, וכן ערבות כספית להבטחת תנאי המעצר.

דיון ומסקנות

כאמור, הצדדים אינם חולקים מהבחינה העקרונית על קיומן של ראיות לכאורה, להוכחת המיוחס למשיב במסגרת כתב האישום, כך גם אני סבור, ולאחר בחינת הראיות שהונחו בפניי, כי ישנן ראיות לכאורה בתיק, שיש בהן להצביע על אשמתו של המשיב, כמיוחס לו בכתב האישום.

בנסיבות העניין, אפנה להודעותיהם של פאיז אלשלבי ועאדל סראדיח. עדים אלו, היו עם המשיב בעת שהוא פגע במתלונן, וזיהו המשיב כמי שנהג ברכב והפקירו במקום התאונה. עדים אלו הוסיפו כי המשיב היה מודע להיותם שב"חים בעת שהעסיקם. כך גם מסרו כי המשיב נהג להסיעם למקום עבודתם בחודש שלפני קרות התאונה [ראו הודעותיהם מסומן 52 ו- 53;]

בהתאם להודעת המתלונן, עולה כי לאחר שהמשיב פגע בו, ניגש אליו המשיב ובירר עמו את מצבו. במעמד זה המתלונן ביקש מהמשיב שייקח אותו לבית החולים על מנת לקבל טיפול. המשיב הפקיר המתלונן במטע הזיתים, והמתלונן נשאר כך מדמם וכואב עד שהגיע אחמד דבאח.

לנוכח זאת עולה לכאורה כי המשיב ביצע את המעשים המיוחסים לו. ודוק כי יחוס עבירת ההפקרה למשיב בהתאם לסעיף 64א(ג) לפקודת התעבורה, היא העבירה המתאימה ביותר למעשה המשיב. שכן על פני הדברים, ומהבחינה העובדתית אכן נגרמה למתלונן חבלה חמורה, שהמשיב היה מודע לה, בהתאם כי מעשה המשיב מקימים העבירה שיוחסה לו.

ככל שהדברים עניינם בהפליה שננקטה ביחס למשיב, עקב היעדר נקיטה בהליכים נגד שני הנוסעים האחרים וזאת מכוח סעיף 64א1 לפקודת התעבורה. אומר כי אכן מעשי שאר הנוסעים עונים על עבירה זו. אם כי הפער בין מעשי המשיב למעשי שני הנוסעים האחרים הוא עמוק, שאין כל מקום לעשות השוואה בין שני המקרים. מצד אחד עומד המשיב שהוא האחראי על הפגיעה והוא זה שיצר הסכנה שחייבה אותו לפעול כשבצד חובה זו עומדת החובה המוסרית לעזור לאחר שהיא החובה של "לא תעמוד על דם רעך".  מאידך המקור הנורמטיבי שבחובה המוטלת על הנוסעים, נעוץ אך בחובה של "לא תעמוד על דם רעך". יוסף, כי שני הנוסעים לא ידעו בדיוק מה התחולל בין המשיב לבין המתלונן שהמשיב ירד לעזור למתלונן, ולא עמדו מקרוב על מצבו של המתלונן, וכן סברו כי המשיב ידאג לחזור לאיש ולזמן עזרה.

אוסיף עוד כי שני הנוסעים הם שוהים בלתי חוקיים בישראל שפרנסתם תלויה במשיב. בנסיבות אלו כאשר הם נתונים למרותו של המשיב לא היה מקום לצפות מהם לרדת מהרכב ולהגיש עזרה לנפגע התאונה, זאת כאשר המשיב מבקש לנסוע מהמקום. גם אם מתקימים בעניינם יסודות של עבירת ההפקרה הרי שלכאורה לא נפל פגם בהחלטה שלא להגיש כנגדם כתב אישום ביחד עם המשיב, החלטה שהיא בסמכות המאשימה בהתאם להוראות סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב - 1982. אצין עוד לעניין זה כי לא ידוע לבית המשפט אם התקבלה החלטה סופית בעניינם של הנוסעים הנ"ל ואולם בכל מקרה, בנסיבות העניין, אין כל מקום לעשות השוואה בין המקרה של המשיב לבין המקרה של שני הנוסעים האחרים, ולבטח לא בשלב המעצר עד תום ההליכים.

עילת המעצר הקיימת בעניינו של המשיב, נלמדת מהתנהלותו והתנהגותו בכל אחת מחוליות הזמן הקשורות בתאונה שנגרמה. האחת נלמדת מהתנהגות המשיב טרם התאונה, עת שנהג ברכב ללא שיש בידו רישיון ופוליסת ביטוח לרכב, תוך סיכון חיי הנוסעים עמו ברכב וסיכון העושים שימוש בדרך הציבורית. השנייה, בנהיגתו הרשלנית בכביש, ועת גרם לפגיעה במתלונן מקום והיה יכול להימנע מהתאונה ומפגיעה בו. השלישית והחמורה בעיני מכול, היא הפקרת המתלונן פצוע, מדמם וכואב, באמצע כביש עפר צדדי, ותוך סיכון ממשי כי קורבן העבירה לא יקבל טיפול נאות בתוך זמן סביר. זאת עשה המשיב תוך גילוי אדישות מקוממת לכאבו של הקורבן ומתוך רצונו להתנער מאחריות ולמנוע תפיסתו בפעולותיו הלא חוקיות האחרות שהן הסעת והעסקת עובדים בלתי חוקיים וכן היותו נוהג ברכב ללא רישיון נהיגה.

על החומרה העולה מהתנהלות המשיב באירוע הספציפי, מתווסף נדבך חומרה נוסף, הנעוץ בקיומן של אינדיקציות לכך כי המשיב נוהג לנהוג ברכב ללא רישיון כדרך שבשגרה. כך בהתאם להודעותיהם של נוסעי הרכב, בתקופה האחרונה טרם התאונה (בין שבועיים לחודש), המשיב נהג להסיע העובדים הבלתי חוקיים למקום עבודתם. שנית, כי גם חרף ידיעתו של המשיב על האיסור הקיים בנהיגה ללא רישיון, וחרף עמידתו- בהתאם לניסיונו האישי, וכפי שמתואר בת"ד (תעבורה עכו) 1144/03 מדינת ישראל נ' סרחאן איוב- על הסיכון הכרוך בנהיגה ללא רישיון, כך גם חרף העונשים שהוטלו על המשיב בגין נהיגתו ללא רישיון, המשיב לא השכיל להפנים את חומרת המעשים והמשיך בנהיגה שסיכון טבוע בחיקה ותוך זלזול בחוק.